ש לומוב נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף עקב תאונת דרכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד). בסעיף 2 לכתב התביעה, תוארה התאונה בקצרה כך: "ביום 7.6.06 בשעה 16:10 לערך, נהגה התובעת... ברח' צ'לנוב בת"א. לפתע רכב זר שהגיח במהירות התנגש בה מאחור בחוזקה...". בסעיף 2 לכתב ההגנה הוכחש האירוע ונטען שאם אירע לא אירע באופן שתואר בכתב התביעה.בסעיף 2 לתצהיר שהגישה תיארה התובעת את האירוע בפרטי פרטים, ב-12 שורות.

הנתבעת ויתרה על חקירתה הנגדית של התובעת על תצהירה. בסיכומי התובעת הוזכר עניין החבות בקיצור נמרץ, נאמר שב"כ הנתבעת לא התנגד להגשת המסמכים, לא חלק על תוכנם ולא חקר את התובעת בשאלת החבות. מכך הסיקה התובעת שהנתבעת אינה חולקת עוד על עניין החבות, וראתה את שאלת החבות כמוכחת.הנתבעת אכן מודה בחבותה לפצות את התובעת על פי פוליסת ביטוח בגין תאונת דרכים, אם אכן התרחשה תאונה כזו במועד האמור. אולם, הנתבעת הכחישה את ההתרחשות בכתב ההגנה ובסיכומיה טענה שהתובעת לא עמדה בנטל שהוטל עליה בדין להוכיח את התרחשות התאונה.

הנתבעת טוענת שהתובעת אינה אמינה. היא מבססת טענה זו על סתירה שעולה מתוך ראיות התובעת עצמה. התובעת טענה בתצהיר בסעיף 8, שאחרי התאונה לא עבדה 4 חודשים, ולקחה לעבודה במקומה עובדת בשם ורוניקה מולוקנדוב. בנספח ה' לאותו תצהיר צורף פירוט המועסקים על ידי עסקה של התובעת. כמועד תחילת עבודתה של הגב' ורוניקה מולוקנדוב, מצויין התאריך 1.2.06, ארבעה חודשים לפני התאונה הנטענת. ב"כ הנתבעת ראה בכך סימן לכזב ברור של התובעת.

ב"כ הנתבעת סבר שהתובעת היתה יכולה להוכיח בצורה משכנעת הרבה יותר שאכן התרחשה תאונה. לדעתו, יכולה היתה להעיד את הנהג המעורב האחר, להביא ראיות לכך שברכבה נגרם נזק וגם היתה יכולה להביא את תיק המשטרה עצמו. להפתעתי לא השיבה התובעת על טענות אלה.

לפי סעיף 54 לפקודת הראיות "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ... (2) העדות היא של בעל דין".

התובעת טוענת שקרתה לה תאונת דרכים. היא העידה על כך, עדות יחידה של בעלת עניין. לעדות אין כל סיוע. התובעת לא הגיעה בעקבות התאונה לחדר מיון וככל הנראה לא פונתה מהמקום באמצעות אמבולנס. היא לא הציגה כל ראיה מיום האירוע (וגם לא מהימים הקרובים שאחריו) המתעדת "בזמן אמת" את טענתה שבאותו מועד אכן נפצעה בתאונת דרכים.

התובעת נמנעה מלהביא ראיות אשר יכולה היתה לכאורה להביא, ללא מאמץ מיוחד, אשר מהן ניתן היה ללמוד שאכן היתה מעורבת במועד האמור בתאונת דרכים. התובעת מתארת תאונת דרכים שגרמה לה חבלה חמורה. החבטות שספגה מכוניתה בוודאי הותירו במכונית נזקים, האם הוערכו ע"י שמאי? האם תוקנו? האם שולם לתובעת פיצוי בגינם? לתובעת אמור היה להיות תיעוד על הפגיעות שספגה מכוניתה ולכל הפחות, הסבר טוב מדוע אין תיעוד כזה, אך הוא לא הוצג. לעניין זה משמעות גם בקשר לתיאור המכניזם של הפציעה, עניין שיידון בהמשך.

בראיות התובעת סתירה בוטה. הטענה בתצהיר, שלקחה לעבודה במקומה את הגב' ורוניקה מולוקנדוב, אחרי התאונה, עומדת בסתירה לתיעוד על מועד תחילת עבודתה של אותה עובדת לפני התאונה. סתירה זו נותרה ללא כל הסבר.

סיכומו של דבר: בפני עדות יחידה של בעלת דין אשר יכולה היתה להתמך ללא כל קושי בראיות זמינות אשר לא הובאו, ללא כל הסבר. התובעת נתפסה בעדותה במה שנראה כמו אמירת אי אמת, בעניין הנוגע לשאלה שבמחלוקת (דהיינו, גובה הנזק). בנסיבות אלה, לא אוכל לפרט טעם מניח את הדעת להסתפק בעדותה היחידה אודות התרחשות התאונה. די בכך כדי לדחות את התביעה.

למען שלמות התמונה ומכיוון שהצדדים עסקו בנושא באריכות יחסית, מן הראוי להתייחס גם לעניינים אחדים שעוררו הצדדים בסיכומיהם ואשר נוגעים לחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט. מן הראוי לציין כבר כעת, שלחלק מהדברים משמעות גם בהקשר שבו עסקתי קודם, דהיינו, מידת האמון שיכול בית המשפט לתת בעדות התובעת. ד"ר מוזס, הוא מומחה בתחום האורטופדיה ומנהל היחידה לכירורגיית כתף בבית החולים איכילוב. מומחה זה מצא שלתובעת יש קרע קטן בגיד הסופרהספינטוס, אשר מזכה אותה בנכות בשיעור 5%, אלא שלדעתו נכותה של התובעת לא קשורה לתאונה, אלא היא תוצאה של בלאי טבעי ושחיקה שחלה במרוצת השנים.

בחוות דעתו של ד"ר מוזס נאמר: "נפגעה, לפי דבריה, בתאונת דרכים... במנגנון של התנגשות מאחור כאשר היא היתה הנהגת ברכב בכביש ללא הפרעות". בהמשך הדברים כתב ד"ר מוזס "מנגנון התאונה בה נפגעה גב' שלומוב לא מאפשר פגיעה בכתף, לא של ROTATOR CUFF, בהתנגשות מאחור כאשר שתי הכתפיים עם תמיכה מצויינת על ידי משענת של המושב".

התובעת טענה, שד"ר מוזס, שאינו מומחה ברפואה משפטית אינו מוסמך לקבוע קביעות שכאלה. עוד היא טענה, שבפועל מנגנון הפגיעה כלל מתיחה של הכתפיים. ד"ר מוזס אישר, שמנגנון כזה עשוי לגרום לקרע בגיד בכתף.

באשר לטענה הראשונה, נזכיר, שהמומחה התבקש "שיחווה דעתו בדבר מצבה הרפואי בגין התאונה", דהיינו, הוא הוזמן ע"י בית המשפט לברר את הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה. זה בדיוק מה שעשה. לא נראה לי שכאשר מומחה בוחן האם הנכות שמצא יכולה להגרם באמצעות מנגנון הגרימה שתיאר לו הנבדק, הוא מסיג את גבולו של המומחה לרפואה משפטית – וטענות התובעת בענין זה מוטעות. מכל מקום, קביעות המומחה בענין זה כפופות לבירור עובדתי אודות נסיבות התאונה.

את גרסת התובעת אודות נסיבות התאונה ניתן ללמוד משלושה מקורות. הראשון הוא התיאור הלאקוני שבכתב התביעה (שצוטט בראשית פסק-הדין). מתיאור זה אין ללמוד דבר על מנגנון הפגיעה. המקור השני הוא הביטוי שקיבל תיאורה של התובעת את האירוע בעת בדיקתה ע"י ד"ר מוזס. תיאור זה צוטט קודם והוא סובל מחסרון ברור: הוא מנוסח כפרפרזה של דברי התובעת כפי שהובנו ונוסחו ע"י ד"ר מוזס. מקור שלישי היא הגרסה המפורטת המופיעה בתצהיר התובעת.

אין ספק שזהו התיאור המפורט ביותר, אלא שהוא לוקה בדיוק בשל כך. תצהירה של התובעת נכתב כחצי שנה אחרי שנכתבה חוו"ד ד"ר מוזס. יתכן שזוהי גרסת אמת, אלא שזוהי גרסה מפורטת ראשונה ומאוחרת מאוד של האירוע. קשה לחמוק מהחשש שמדובר בעדות כבושה שפרטיה (המדויקים עד כדי אי-סבירות, תוך הבחנה בין שלבי הביניים של אירוע שארך שניות בודדות) הותאמו בדיוק למענה שצפוי היה ד"ר מוזס להשיב לשאלה טריוויאלית בחקירתו הנגדית. אכן, קרע בגיד בכתף עלול להגרם מפעולת מתיחה פתאומית. קשה שלא להתפלא, אם אכן סבלה התובעת מאירוע של "מתיחה" שאותו ידעה לתאר בפרטי פרטים בתצהירה, מדוע לא אמרה זאת בעת בדיקתה ומדוע כבשה את הטענה עד לשלב כה מאוחר של ההליך? דומני שגם לענין זה משמעות באשר לאמינות התביעה כולה. מי שמנהל את תביעתו באופן המקשה על בירור טענותיו מסתכן בכך שיחשד כמי שעושה כן כדי למנוע את בירור האמת, על כל המשתמע מכך.

ד"ר מוזס מנה טעמים אחדים שבגללם העריך שלא סביר שהקרע בגיד בכתף של התובעת נגרם בתאונה. אחד מהם היה, לדבריו, שאילו היתה התובעת נפצעת פציעה טראומטית, היה נמצא נוזל במיקום ספציפי בכתפה, בבורסה הסובאקרומיאלית. בסיכומיה, תקפה התובעת את עמדת המומחה בעניין זה, טענה שמדובר בחוות דעת רשלנית, או מגמתית והעלתה את הסברה שהמומחה לא עיין היטב כנדרש במסמכים שהוגשו בפניו, שכן בבדיקת אולטרסאונד מיום 8.8.06 מופיע רישום "נוזל בכמות קטנה". דומה שהפוסל במומו פוסל. לא המומחה הוא שהתרשל בקריאת המסמך שבפניו. תוצאות הבדיקה מתייחסות לנוכחות או העדר נוזלים במקומות אחדים. באשר לבורסה הסובאקרומיאלית (המקום שבו לדעת ד"ר מוזס צריך להמצא נוזל אם מדובר בנזק עקב טראומה) נכתב במפורש: "אין לראות נוזל בתוכו". הנוזל בכמות קטנה שהוזכר בסיכומי התובעת, נמצא במקום אחר.

התובעת הזכירה לבית המשפט את חובתו להזקק בעצמו לבירור מצבה הרפואי של התובעת, ולא להסתפק בחוות דעת המומחה מטעמו. בצדק היא טוענת, שהאחריות והחובה לקבוע את המצב הרפואי של התובעת ואת הסיבה לו, היא עניין לבית המשפט עצמו. מצד שני, ראוי שבית המשפט יתן משקל כלשהו לעצה מקצועית מבוססת היטב שהוא מקבל ממומחה. המומחה שמונה עוסק מידי יום בטיפול בפגיעות בכתף. הוא ראה במרוצת הזמן, פגיעות רבות של אנשים בתאונות. אין ספק שד"ר מוזס לא האמין שמכלול הנתונים העומדים בפניו מצביע על כך שהפגיעה של התובעת נגרמה בתאונה. לא מצאתי סיבה לדחות את הערכתו.

לאור האמור התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק גוף בתאונת דרכים. התביעה נדחית. התובעת תשיב לנתבעת את שכר המומחה שבו נשאה בסך 4,620 ₪ וכן תישא בהוצאותיה בסך 7,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים.